בית שעשוי מבוץ...

Freekip

לפני הרבה שנים, כשחינכתי כיתה, זכיתי והיו בה גם 4 תלמידות עולות מאתיופיה.

הן סיפרו על הנופים המהממים, על הנהרות והמדבריות, ואיזו אחריות זה להיות רועה צאן, ועל הגעגועים לחיים הטבעיים בכפר שלהם.

השיחה התגלגלה בין נושאים שונים, עד שהגענו לדבר על המשפחה.

אני לא אשכח את המשפט שאמרה לי אחת מהן:

"באתיופיה, איך שהיינו רואים את אבא מתקרב לטוקול (בית מבוץ באמהרית), כולנו היינו נעמדים.

אבא בא!"

שאלתי אותה אם היא פחדה מאבא שלה ולכן נעמדה דום כבר בכניסתו לטוקול...

"ממש לא!" היא אומרת. "להיפך. זה הכי כיף והכי מכבד לעמוד כשאבא מגיע.

וחוץ מזה, גם כשאחי הבכור היה נכנס, עמדנו לכבודו, הוא הרי הבכור! ככה זה נהוג אצלנו"

כמה פשוט

כמה טבעי

כמה נכון

וכמה אפשר ללמוד מזה.

בכל חוג הורים או ביעוץ פרטי להורים, אני נתקלת בתופעה הפוכה:

ההורים הם אלו שמתייחסים לילדיהם מתוך תחושה של אשמה, חשש, חוסר אונים, כאב, ולפעמים מתוך תחושה שהם בהיררכיה המשפחתית מתחת לילדים.

זה מחליש גם את ההורים,

ולא פחות מכך, גם את הילדים.

הרי כל ילד (ולא משנה מה הגיל), רוצה יציבות, איזשהוא מגדלור שיראה לו את הדרך, שיוביל אותו, שעצים ויגדל אותו.

או במילים פשוטות:

אבא ואמא!

אבא ואמא שלא מתבלבלים מי צריך לכבד את מי , מי אמור להוביל, לחנך להיות המגדלור, ומי אמור להתחנך...

זה מאפשר יציבות בבית, וכיף גדול.

ולא חייבים לנסוע לכפר באתיופיה, כדי לחוש את האמת הפשוטה.

אפשר לחיות ככה גם בישראל:

לדעת מה תפקידינו ומקומנו כהורים (מגדלור יציב, שמאיר את הדרך)

וממילא, גם הילדים ידעו את מקומם ותפקידם.

ואין, אין כמו יציבות ושיתוף פעולה בבית. גם אם הוא עשוי מבוץ ...