לגרור את אמא בשקט

"יש לי אחלה סיפור בשבילך, מתאים בול למה שלמדנו בפעם שעברה בחוג הורים", כך פתחה את המפגש אחת האמהות, אופטומטריסטית במקצועה.

מסתבר ששבוע קודם הגיעה אליה משפחה מסוימת לבדיקת עיניים. בני המשפחה היו לקויי שמיעה.

תוך כדי המתנה לתורם, היא הבחינה במריבה שפרצה בין שני הילדים. הם רבו ביניהם בצורה נוראית, תנועות ידיים, פרצופים, מכות...

והכל בדממה. הגה לא השמיעו.

והאמא התרתחה. הפנים שלה נהיו אדומות, כעסה, עשתה "נו נו נו" עם האצבע, ועם סימני ידיים ניסתה להפריד ביניהם. כעסה על הראשון, ריחמה על השני, הסבירה משהו בשפת הסימנים, והכל בשקט.

הילדים המשיכו לריב.

כשהגיע התור שלהם, סימנה להם האופטומטריסטית שיכנסו לבדיקה אחד אחד.

ואז שמעה את אחד הילדים אומר לשני: "יאללה, כנס אתה הראשון..."

Freekip

הלם.

לא הבינה.

הילדים כן שומעים???

כי אם הם שומעים ומדברים אז למה לא רבו בקול? לא צעקו? למה הם לא הוציאו הגה? למה רבו בשקט בתנועות ידיים מוגזמות?

"אתם קולטים", פנתה האופטומטריסטית לשאר הקבוצה "אם הילדים רצו רק לריב ביניהם, הם היו רבים בקול, עם איזה קללות עסיסיות... אבל הם רבו בדממה, רבו כי זה הפעיל מאוד את האמא. הרי בין כה וכה האמא אינה שומעת, אז אין שום צורך לריב בקול. מספיקות תנועות הידיים והבעות הפנים הנזעמות כדי שהאמא תבחין במריבה ותתערב.

בקיצור...אם האמא לא תגרר אחרי הילדים, לא תתעצבן ולא תהיה השופטת - אז הילדים לא יריבו מולה, ואם יריבו, זה כבר יהיה משהו פנימי שלהם."