מי יבנה את הסוכה השנה?

"רגע...אם אתה מתזז אי שם בטירונות, אז מי יבנה את הסוכה השנה"? - כך בעלי, תוך כדי סעודת שבת האחרונה..

תוך שנייה קפץ ילד אחר שלנו, צעיר יותר, ואמר: "מה הבעיה? אני יכול לבנות. תסמכו עלי..."

אפילו לא העליתי על דעתי רעיון כזה.. כל כך התרגלתי שהגדול יותר בונה את הסוכה, הוא עם "ידי הזהב" שמשפץ ומשדרג לי ת'בית בכל פעם שצריך.. בניית סוכה זה הרי התפקיד הקבוע שלו.. (וכשיש צורך, הוא מעמיס את הכלים ויוצא לעזור לאחרים).

[אלא שהפעם, כבודו נמצא בידיים של צה"ל, ומה שנשאר לי זה לכבס את המדים, להכין צ'וקולוקים שיהיה לו ולשאר החיילים טעם של בית, ולהתפלל.

אוטומטית התחלתי עם החששות שלי:

"אתה באמת יודע לבנות?

"ואיך תסתדר עם..." "ואם תסתבך ב.."

לעומת זאת בעלי דווקא התלהב: "רעיון מעולה, התפקיד עובר אליך. אני בטוח שתעשה את זה על הצד הטוב ביותר, ואם תצטרך עזרה - תגיד".

והאמת, בעלי צודק (כרגיל...)

כי ככה זה בחיים:

ישנם כל מיני צמתים שהחיים מזמנים לנו: ילד חדש שנוסף למשפחה/ אח שיוצא ללמוד במסגרת פנימיה/ ילד שמתגייס לצבא/ אח שמתחתן ועובר לבית משלו... ובצמתים האלו, כשמשתנים הסדרים הקבועים בבית "והבמה מתפנית".. מישהו אחר יכול "לתפוס" את תפקיד "השחקן הראשי" , ולהיות טוב לפחות כמו קודמו.

רק צריך להאמין ביכולות שלו, ולאפשר לו...

ועוד משהו:

לא תמיד צריך לחכות עד "שהבמה תתפנה"...

אפשר "לפנות את הבמה" במחשבה, בהסתכלות שלנו, ולדעת שגם הילד שלא ציפינו ממנו בכלל - הוא יכול ומסוגל להיות כמו הילד שזו הייתה המומחיות שלו. אם ההוא יכול לבנות סוכה, אז גם השני.. והשלישי...

בדיוק כמו שהילד שלנו אמר בשיא הטבעיות:

"מה הבעיה? אני יכול לבנות.. תסמכו עלי..."

-- וחוץ מסוכה הרווחנו עוד משהו קטן...גדול... : הילד המהמם הזה שהזיע (ויזיע..) לא מעט, מרגיש תחושה נפלאה:

סומכים עלי

מאמינים בי

אני שווה!